החלטה בתיק ע"א 43153-06-13

לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט קמא בתא"ק 18951-01-13 מיום 22.5.13, אשר חייב את המבקשת לשלם למשיבה כ - 1,095,000 ש"ח בתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, ואשר ניתן בהמשך להחלטה מיום 20.5.13, בה נדחתה בקשת רשות להתגונן שהגישה המבקשת.

לחלופין, ועד אשר יוכרע הערעור, מבוקש לאפשר למבקשת להפקיד את סכום החוב הפסוק בערבות בנקאית בקופת בית המשפט.

רקע ופסק דינו של בית משפט קמא:

1.                 המשיבה, חברה המבצעת עבודות בינוי, הגישה כנגד המבקשת תביעה כספית בסדר דין מקוצר על סך של כ - 1,095,000 ש"ח, יתרת תשלום התמורה אשר המשיבה טענה כי המבקשת חבה לה בגין עבודה אשר בוצעה על ידי המשיבה, בהתאם להסכם בכתב בין הצדדים מיום  13.7.11, ואשר קובע מנגנון של תמורה הנגזרת  מתמורה המשולמת על ידי צד ג' - מזמין השירות (להלן: " ההסכם").

2.                 המבקשת הגישה בקשה למתן רשות להתגונן, ובמסגרתה הוגש מטעמה תצהיר ובו עלתה טענה של "הפרה יסודית" מטעם המשיבה אשר בגינה יש לקזז מהתשלום את הפיצוי המוסכם  בסך של כ - 925,000 ש"ח. כמו כן, טענה לקיזוז בגין נזקים שנגרמו לה, בסך של כ - 300,000 ש"ח.

3.         בית המשפט קמא קבע, שהטענות בדבר הנזק שהציגה המבקשת בתצהיר מטעמה, לא הובאו ברמת פירוט גבוהה דיה, כנדרש בבקשת רשות להתגונן. כמו כן, באשר לטענה בעניין הפיצוי המוסכם, נקבע שהמצהיר מטעם המבקשת לא ביסס בתצהירו את הנתונים הנדרשים להוכחת הפרה יסודית, כהגדרתה בהסכם. משכך, בקשת הרשות להתגונן נדחתה, וניתן פס"ד לטובת המשיבה לתשלום יתרת שכר עבודתה ובתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד.

בית המשפט קמא ציין בהחלטתו כי למבקשת נשמרת הזכות להגיש תביעה נפרדת בגין נזקיה.

טענות הצדדים בבקשה לעיכוב ביצוע:

טענות המבקשת:

7.         המבקשת טוענת כי פסק הדין של בית משפט קמא ניתן מבלי שניתן לה יומה בבית המשפט, לאחר שנדחתה בקשתה לרשות להתגונן. לטענתה, החלטה זו ניתנה ללא בחינה מעמיקה של הטענות, ובניגוד להלכה המקלה באשר למתן רשות להתגונן.

8.         לשיטת המבקשת העלתה טענות טובות שבגינן היה מקום לתת לה רשות להתגונן. כך, פרשה את סוגיית אי העמידה בלוח בזמנים מצד המשיבה אשר הצריכו את המבקשת להעמיד פועלים מטעמה והוצאות אשר בגינן קיזזה מהכספים שהגיעו למשיבה. כמו כן, המבקשת טוענת שהצביעה על ליקויי בנייה  העולים כדי הפרה יסודית, ואשר גם בגינן זכאית היא לקיזוז סך הפיצוי המוסכם.

9.         מטעמים אלו, המבקשת טוענת שישנם סיכויים גבוהים לערעור, ובייחוד לנוכח העובדה שבית המשפט קמא התעלם מטענותיה ומנע ממנה לקיים דיון ענייני לגופם של דברים. האמור הן ביחס לסיכוי לבטל את פסק הדין קמא באופן שייתן למבקשת רשות להתגונן והן ביחס להוצאות משפט שנפסקו.

10.       מבחינת מאזן הנוחות טוענת המבקשת שאם לא יעוכב פסק הדין קיים חשש כבד שהכספים אשר תשלם לא יושבו לה, אם תזכה בערעור.

המבקשת מצביעה על פרויקט נוסף אשר בו היה על המשיבה לבצע עבודות בינוי עבור המבקשת, ואשר נטישתו על ידי המשיבה מלמדת על קשיים כלכליים בהם היא נתונה. לדידה, אי העמידה בזמנים מעידה על קשיים במימון, גיוס עובדים ותשלום על חומרים וכלים. המבקשת מזכירה שמדובר בשוק תחרותי, אשר החברות בו אינן יציבות.

בנוסף, לטענת המבקשת, בדיון אשר התקיים בפני בית המשפט קמא טען בא כוחה של המשיבה (הגם שאין לכך זכר בפרוטוקול), שהיא חייבת  לקבל את הכספים שעיכובם מתבקש, שכן "החיים שלה תלויים בכך".

טענות המשיבה:

11.       לטענת המשיבה, אין מחלוקת שהעבודה בוצעה ונמסרה בהתאם להסכם, ולראייה, למזמין השירות אין כל טענות כנגדה. כמו כן, בגין העבודה שולמו כל הכספים על ידי צד ג' שהזמין את השירות, ובניגוד להסכם, המבקשת מעכבת את העברת התמורה.

12.       המשיבה טוענת כי למבקשת אין סיכוי של ממש להצליח בערעורה. לטענתה, אין ולא הייתה מחלוקת לגבי הסכומים שהמבקשת לא שילמה למשיבה, מתוך כלל התמורה בה חבה.

לדידה, טענות המבקשת בבקשת הרשות להתגונן הינן טענות קיזוז סתמיות אשר אינן מצביעות על נתונים וכי אין בנטען לבסס את התשתית העובדתית הנדרשת, מעת שנטענת טענה של קיזוז.